החלטה בתיק ב"ש 10235/07

1.         בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 13.11.07 בה הורה בית המשפט על שחרורו של אהוד לוי (להלן - המשיב) ממעצר, באותם תנאים אשר בהם שוחרר בהתאם להחלטה קודמת מיום 9.10.07.

2.         עניינו של המשיב נדון פעם אחר פעם על ידי בית המשפט המחוזי: על ידי כב' השופט פרקש (החלטה מיום 10.7.07, ב"ש 9732/07), על ידי כב' השופט עדיאל (החלטה מיום 5.10.07, ב"ש 10058/07), על ידי כב' השופטת אורית אפעל-גבאי (החלטה מיום 9.10.07, ב"ש 10071/07). השתלשלות העניינים העובדתית מפורטת באריכות בהחלטות אלה.

3.         ביום 8.7.07, הוגש נגד המשיב כתב אישום (ת.פ. 3420/07) על כך שבשני מועדים שונים הוא הטריד את המתלוננת עשרות פעמים, בתגובה להחלטתה להפסיק את הקשר הרומנטי שהיה ביניהם. אין מדובר בתיק ראשון ועוד קודם לכן, ביום 14.5.07, הוגש נגד המשיב כתב אישום אחר (ת.פ. 2802/07) שגם בו הואשם המשיב בסדרה של עבירות דומות ובנוסף בעבירה של הפרת הוראה חוקית.

            ביום 18.5.07 החליט בית משפט השלום (כב' השופטת מאק-קלמנוביץ) לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בבית הוריו תוך שהוא מטיל עליו איסור ליצור כל קשר עם המתלוננת. לא חלפו ימים ספורים והמשיב הפר צו זה ושב להטריד את המתלוננת, ולכן הגישה המדינה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה.

4.         ביום 3.6.07 הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר אודות המשיב בו נקבע כי: "אנו מתרשמים מרמת סיכון גבוהה ואנו נמנעים מבדיקת חלופת מעצר עבורו".

            ביום 6.6.07 הורה בית משפט השלום במסגרת ת.פ. 2802/07 כי המשיב יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת ובאותו מועד הודה המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט דן אותו למאסר בפועל לתקופה של 18 ימים החופף את תקופת מעצרו, למאסר על תנאי ובנוסף הוציא נגדו צו למניעת הטרדה מאיימת נגד המתלוננת.

5.         בנוסף לשני תיקים אלה תלויים ועומדים נגד המשיב חמישה כתבי אישום נפרדים שהוגשו נגדו בבית משפט השלום בטבריה על סדרת עבירות זהות, נגד מתלוננת אחרת, עימה היה למשיב קשר רומנטי בעבר.

6.         בחלוף תקופה קצרה מיום מתן גזר הדין והצו האוסר על המשיב להוסיף ולהטריד את המתלוננת, שב המשיב וחזר לסורו והטריד את המתלוננת תוך שהוא מפר צו שיפוטי האוסר עליו לעשות כן.

על עבירות אלה הוגש נגד המשיב ביום 8.7.07 כתב האישום (ת.פ. 3420/07) מושא הערר בפני. עם הגשת כתב האישום הגישה התביעה בקשה למעצר עד תום ההליכים. בית משפט השלום (כב' השופט וינוגרד) החליט לאפשר למשיב "ולו כ"הזדמנות אחרונה" את שחרורו מהמעצר בחלופה שתמנע ככל האפשר כל הטרדה שהיא" (החלטה מיום 9.7.07). 

באותה החלטה קבע בית משפט השלום כי:  "כל הפרה, ולו הפרה שולית ביותר של תנאי המעצר, תגרור את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו". ערר שהגישה המדינה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה וכב' השופט פרקש קבע כי יש לאמץ את מסקנתו של בית משפט השלום ולתת למשיב "הזדמנות אחרונה". בית המשפט המחוזי שב והדגיש:

"כי כל הפרה מצד המשיב "ולו הפרה שולית ביותר של תנאי המעצר תגרור את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו". יש לקוות כי בית המשפט לא יזדקק לסנקציה האמורה ולהביע תקווה כי המשיב לא יפר את התנאים שנקבעו. ואולם, אם חלילה יפר אותם, ולו בצורה הקלה ביותר, ידווח על כך לבית המשפט, ובית המשפט ינהג כהבטחתו כאמור לעיל" (החלטה מיום 10.7.07).

בינתיים המשיב הודה בעבירות המיוחסות לו (בת.פ. 3420/07) והתיק נקבע לטיעונים לעונש ולמתן גזר דין ליום 13.1.08 (בפני כב' השופטת  זיסקינד).

7.         גם הפעם המשיב לא עמד בתנאי השחרור שקבע בית המשפט וביום 30.9.07 אותר כשהוא נמצא מחוץ למעצר הבית (בית הוריו) ואישר בחקירתו כי שהה משך כשבוע ימים בנווה אילן, שם עבד.

נוכח הפרה זו עתרה המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים ובנוסף ביקשה לחלט את הערבויות שניתנו להבטחת תנאי שחרורו של המשיב.

            בהחלטה מיום 3.10.07 דחה בית משפט השלום (כב' השופטת מ' אביב) את בקשת המדינה והורתה על שחרורו של המשיב באותם תנאים שנקבעו בהחלטתו של כב' השופט וינוגרד מיום 9.7.07.

8.         ערר שהגישה המדינה על החלטה זו התקבל על ידי כב' השופט עדיאל ביום 5.10.07  (ב"ש 10058/07). בית המשפט המחוזי קבע כי מסוכנותו של המשיב לא פחתה וכי שחרורו לחלופת מעצר יוכל להמשיך ולעמוד על כנו רק על יסוד חלופה יעילה שיהיה בה כדי לאיין את החשש להטרדות חוזרות ונשנות של המתלוננת. כב' השופט עדיאל התרשם כי בעקבות ההפרה של תנאי השחרור על ידי המשיב ספק בעיניו אם חלופת המעצר בבית הוריו של המשיב עדין ראויה אולם החליט להחזיר את הדיון בעניין זה לבית המשפט קמא וכן קבע כי על בית המשפט קמא להורות על הגשת תסקיר מעצר עדכני בעניינו של המשיב.

9.         ביום 9.10.07 החליט בית משפט השלום (כב' השופטת מ' אביב) לקיים את הדיון בהעדרו של המשיב ובנוכחות הוריו, וקבע כי יש לשחרר את המשיב לבית הוריו כשהוא נותן "להורים, כמו גם למשיב, הזדמנות נוספת ואחרונה".